יום 26 – קרואטיה והביתה

האוטובוס היחיד שעוצר ליד החדר בו לנתי הוא זה של 7:10, אחרת הייתי צריך להגיע לתחנה המרכזית, אז קמתי מוקדם ונסעתי לצבטאט, 6 ק"מ מנה"ת צ'יליפי.
גם צבטאט היתה עירת דיגים בעיקרוהפכה לאתר תירות.העיר שוכנת בקצה של חצי אי והעיר העתיקה היא חצי אי בפני עצמה עם חיבור צר לחצי האי הגדול.
העיר העתיקה שמורה יפה וסביבה שביל היקפי לאורך החוף שעובר גם ליד חפירות ישוב רומי בשולי העיר העתיקה.
במשך הטיול בצבטאט השארתי את התרמיל בקפה מסעדה, שם גם אכלתי ושתיתי.
מכאן אוטובוס לנמל התעופה והביתה.

ימים 24-25 - קוטור

בבוקר נסעתי לטיבאט בדרך לקוטור.
לאחר תלאות תחבורה של יום ראשון הגעתי לקוטור. חוף מונטנגרו הררי ומפורץ מאד והכבישים עולים ויורדים, עוברים המנהרות והנוף יפה מאד.
הכביש מטיבאט לקוטור לאורך המפרץ צר מאד. 2 מכוניות פרטיות יכולות לעבור איכשהו אחת מול השניה אבל אוטובוס או משאית לא, ואז אחד מכלי הרכב צריך לסטות מהכביש כדי שהשני יעבור (לרוב זה הפרייבט).
מפרץ קוטור נקרא "הפיורד הדרומי ביותר באירופה" והוא מורכב מכמה פיורדים שנפגשים כולם בפתח צר משותף לים.
כשהגעתי לקוטור תפס אותי משכיר חדרים שהציע מיד חדר זול ולאחר משא ומתן קצר הגענו לעמק השוה.יצאתי מיד לעיר העתיקה, הסתובבתי קצת ברחובות, אכלתי וישבתי בקפה ואחה"צ כשהחום ירד עליתי למצודה האילירית העתיקה.
כמו כל החוף גם קוטור עברה בשליטת כל המעצמות שהיו באזור ורואים את הסימנים במצודה.
צלע ההר עליה בנויה המצודה תלולה מאד וממש קשה להבין איך בנו שם עיר ואיך אנשים חיו בה. חומות המצודה עולות כמעט ישר במעלה ההר כמו החומה הסינית.
הנמל המסחרי פעיל מאד ולצדו, קרוב יותר לעיר העתיקה יש מרינה גדולה עם יכטות, ללקק את האצבעות.
הנמלים העתיקים הם בנהר, ליד חומת העיר ועוד נמל קטן בקצה השני של החומה, ממנו היתה כניסה לסירות לתוך החומה.
למחרת נסעתי בבוקר לעיר הרצג נובי, עשיתי סיבוב בעיר העתיקה ובמצודה ולאחר ארוחה נחמדה בככר השוק היפה בעיר העתיקה נסעתי באוטובוס לריסאן – כפריפה שהפך בעיקר לאתר תירות בקצה הפיורד שמול קוטור.
משם הלכתי לאורך הפיורד לפראשט, כפר דיגים שהפך לאתר תירות.
הכביש ליד פראשט צר מאד והאוטובוסים לא עוצרים שם, אז הלכתי מארחק די גדול עד תחנת האוטובוס הקרובה וחזרה לקוטור.
את הערב ביליתי בעיר העתיקה.

יום 23 - למוטנגרו

אין תחבורה משקודרה לפודגוריצה, בירת מונטנגרו, אלא רק לאולצין. כשחיכיתי לאוטובוס ניסו כמה בעלי "מוניות" (רכב פרטי מצ'וקמק) לשכנע אותי וכמה תירים אחרים לנסוע אתם במחיר מופקע.
אחד שהבין שנחכה לאוטובוס הציע מחיר אוטובוס (5 אירו) אם נהיה 4. היה שם זוג אוסטרים והנהג צרף מקומי אחד ויצאנו ממש כשהאוטובוס הגיע. הרוחנו חצי שעה עד שהאוטובוס יצא ונסיעה מהירה יותר.
למונטנגרו אסור להכניס מוצרי בשר וחלב אלבניים וזה מה ששאלו אותנו בגבול.
מאולצ'ין נסעתי ישר לפודגוריצה. העיר די יפה, עם שדרות מטופחות, אבל מחירי המלונות כמו במערב אירופה ולא נראה לי שכדאי לי להתעכב בעיר. נסעתי לבודוה שם מצאתי חדר נחמד.

יום 22 - שוב בשקודרה

יצאתי מוקדם ובשקודרה הלכתי לראות את מלון קקדו, מלון קטן ויפה מאחרי מלון רוזאפה.
המחיר זהה לחדר ברוזאפה אבל החדר טוב בהרבה ובקומת קרקע ולא רביעית או ששית ללא מעלית.
יצאתי מיד למארובי פוטוטק ואחה"צ הסתובבתי באזורים בעיר שלא הספקתי קודם ואכלתי ארוחה בין צהרים לערב, דג נהדר.

יום 21 - חזרה לטיראנה

הטיסה חזרה מתקרבת והדרך ארוכה.
האוטובוס של 8 בבוקר יצא באיחור, אבל היום השמש זרחה ויכולתי להנות מהדרך לאורך ימת אוכריד ונהר שקומבין. עמק הנהר עמוק ותלול והדרך כמו כל דרכי ההרים, מרהיבה.
באוטובוס היה פרופסור למתמטיקה מקורצ'ה שעובד בטיראנה וממנו שמעתי דעות אחרות על אלבניה מאלה ששמעתי קודם.
הגעתי לטיראנה די מאוחר ומיד הלכתי להוסטל והתקבלתי בחום. התארגנתי לנסיעה לשקודרה למחרת וישבתי עם צות ההוסטל על גבינת עזים נהדרת שקניתי בכפר ליד קורצ'ה, בירה (שלי) ויין (שלהם).

ימים 19-20 קורצ'ה

בבוקר הייתי חייב לצאת מוקדם לתפוס את האוטובוס. בחוץ טפטף קצת אבל 10 דקות הליכה עד תחנת האוטובוס לא היו בעיה כלל. ליד התחנה שתיתי קפה מצוין עם סנדויץ' שהכנתי לי בחדר (אין אוכל בבוקר, זוכרים?). הדרך לאורך נהר דרינוס ואחרי מעבר הרים לאורך נהר ויוסה היא עוד דרך נוף יפהפיה אבל השמים הקודרים וההתעבות על החלון מנעו הנאה מלאה מהנוף ובעיקר מנעו צילום.
בירידה לנהר ויוסה ממעבר ההרים חתך זרם מים את הכביש כך שזרם ממש נחל שחצה את הכביש באלכסון. לאחר כמה בדיקות עם מקל זרקו הנהג ועוזרו כמה אבנים לתוך החריץ שנוצר ואז הנהג עבר בשיא הזהירות בקצה השמאלי של הכביש, הרחוק מהתהום.
בקורצ'ה מזג האויר היה נח יותר אבל עדיין אפור.
הלכתי ישר לחאן אלבאסאניט (Hani Elbasanit), חאן תורכי עתיק שהקומה התחתונה שלו (האורוות) משמשת כחנויות, בתי מלאכה ומחסנים כחלק מהשוק שמסביב, והקומה העליונה לארוח.
קבלתי את החדר הכי מפואר המיועד לתירים ומפתח למקלחת עם מים החמים תמורת תוספת למחיר של
כ-4 ש”ח (מתוך ס"ה כ-16 ש”ח). הדירים הקבועים משתמשים במקלחת תורכית אותנטית עם שרותי בול פגיעה וללא מים חמים.
להתארח שם זו חויה מיוחדת. המקום בנוי מעץ עתיק ונראה כמו אתר מוזאלי.
השוק, כמו שוקים עתיקים אחרים מחולק לאזורי בגדים, נעלים, כלי מטבח וכו' וחלקו שוק פשפשים לכל דבר עם מציאות לחובבי ענתיקות שמוכנים לסחוב אותן איתם.
תכננתי לטייל לימת אוכריד ולפוגרדץ, אבל במזג האויר האפור לא היה טעם לעשות זאת, אבל הוא הספיק לטיול רגלי מקיף בעיר היפה והכי אירופית במדינה.
בככר המרכזית יש קתדרלה גדולה וסביבה חנויות אופנה ובתי קפה יוקרתיים ויקרים (לא ממש יקר לתיר אפילו אם הוא תרמילאי).
יש בקורצ'ה כמה מוזאונים מענינים, אחד מהם, מוזאון לחינוך השוכן בבית הספר הראשון של אלבניה, היה סגור ויש פעמון עם שלט ללחוץ כדי שיפתחו. לחיצה על הפעמון לא הועילה, לא מיד ולא אחרי כמה שעות.
הבנין משומר היטב מבחוץ ויש שם פסל של קסת דיו, נוצה והאותיות A,B,C.
עוד מוזאון מעניין מאד הוא מוזאון איקונות אורתודוכסיות, שקצת קשה למצוא אותו אבל בדיוק הגיעו אנשים לתפילה בכנסיה סמוכה וידעו להצביע עליו.
התצוגה מיוחדת מאד. גם איקונות מהמאות 14-15 מצוירות עם עומק כמו אמנות הרנסנס ואחריה ולא כמו רוב האיקונות האורתודוקסיות המצוירות בסגנון הביזנטי השטוח.
בחאן פגשתי כבר כשהגעתי את איליה, מורה בפנסיה שחי במקום.הוא אדם משכיל ודובר אנגלית טובה והיה דיסידנט סמוי בתקופה הקומוניסטית. למדתי ממנו הרבה על אלבניה בכלל ועל קורצ'ה בפרט.
בניגוד לרוב האלבנים שפגשתי הוא פסימיסט ביחס לעתיד ארצו.

יום 18 - ג'ירוקסטרה

גם כאן תפס אותי בעל "מלון" (חדר להשכרה) בדרך מהאוטובוס למרכז העיר.
החדר לא היה מדהים אבל נקי והגשם בחוץ שכנע אותי.
כשהגשם פסק עליתי למצודה. כאן היא חרבה ומשוחזרת חלקית, עם תצוגה של תותחים עתיקים ומודרניים (לא ענין אותי) ומבנים מרשימים, גם אלה שלא שוחזרו.
כמו בכל המצודות הנוף מרהיב ועמק נהר דרינו נפרש למרחק רב במעלה ומורד הנהר.
בין המצודה לעיר החדשה נמצאת העיר העתיקה ובלבה הבזאר, עם מסעדות רבות ובתי קפה.
אחרי שאכלתי ויצאתי לשוטט בבזאר החל שוב גשם ונמלטתי לבית קפה בו שתיתי בירה טיראנה קרה (לא היה קר, רק גשם).
כשהגשם פסק שוב, התחלתי לרדת לעיר החדשה בכיון החדר ואז באמצע רחוב תלול התחיל מבול.
ברחתי מתחת לקשת של מרפסת ברוחב כ-70 ס"מ ובינתים הרחוב הפך לנהר שוצף הנושא המון בוץ וזבל.
כשהמבול פסק אחרי יותר מחצי שעה (עדיין טפטף) והנהר נרגע ואפשר היה ללכת ברחוב רצתי לכיוון החדר והלכתי לנוח עד יעבור זעם.
בערב עדיין טפטף מפעם לפעם, אבל לא היה גשם רציני. אכלתי ארוחת ערב, קניתי מצרכים לבוקר וביליתי באינטרנט.

ימים 16-17 סארנדה ובוטרינט

אוטובוס הבוקר היה מוקדם מדי (6 בבוקר) אז נסעתי באוטובוס של 11.
הדרך היא דרך הנוף השניה ביופיה בה נסעתי באלבניה. לאחר נסיעה לאורך החוף הדרך מטפסת במעבר הרים על צלע של קניון ומשם מתפתלת במורד חזרה לחוף עם מראה מדהים של הים האיוני. ובהמשך מטפסת שוב על צלע הרכס כדי להכנס לסארנדה
בתחנת האוטובוס תפס אותי בעל "מלון" ג'עפרי (Xhaferi) – מין אכסניה, בו קיבלתי חדר ענק עם 3 מיטות סוכנות בודדות ושרותים צמודים.
חוף סארנדה הוא מפרץ גדול החסום ומוגן ע"י האי קורפו. לאורך החוף יש טיילת נחמדה מהנמל בצפון ועד למלונות המפוארים בחוף הדרומי.
לסארנדה מגיעים קרוזים רבים שיעדם אתר בוטרינט - חורבות עיר מצודה עתיקה כ20-30 דקות נסיעה דרומה.
גם אני הגעתי לכאן בעיקר כדי לראות את בוטרינט.
העיר נמצאת על חצי אי בין אגם בוטרינט לנהר בוטרינט המנקז אותו אל תעלת קורפו.
ישוב המקום החל בתקופת האבן ויש בו גם שרידים מתקופת הברונזה.
בסוף האלף השני לפה”ס ביצרו האילירים את העיר.
במאה השביעית קמה במקום פוליס יונית בשם בותרוטום (Buthrotum) שקימה קשרים הן הם קורפו הקורינתית והן עם האילירים בצפון. בשנת 44 הוכרזה כקולוניה רומית ומאוחר יותר הפכה ביזנטית, נאפוליטנית בית אנז'ו), ונציאנית ועותמנית.
הונציאנים השאירו מבצר ממזרח העיר, מעבר לנהר בוטרינט והעותמנים הקימו שני מבצרים מדרום לה.
לאחר מותו של סקנדרבג והכנעת המורדים השיפרים ניסו העותמנים לשקם את העיר אך היא דעכה וניטשה.
האתר הוכרז ע"י אונסקו כאתר מורשת עולמי ושוה נסיעה מיוחדת כדי לבקר בו.
לביקור עצמו יש להקדיש כחצי יום. עם רכב אפשר לטייל גם על גדות אגם בוטרינט.
יש מעבורת כבלים שמעבירה מכוניות מעבר לנהר ואם רוצים לראות מקרוב את המבצר הונציאני יש להשתמש בה.
כשרציתי לחזור ניסה נהג מונית לשכנע אותי לנסוע אתו ולשלם פי 10 מאוטובוס. בדיוק כשהגיע האוטובוס הוא התיאש והציע לי לנסוע אתו ללא תשלום (כנראה כדי לא להשתעמם) וכשהוריד אותי במרכז סארנדה הוצאתי את המטבעות שהיו לי בכיס - קצת יותר ממחיר אוטובוס ונתתי לו.
במרכז סארנדה יש חפירות ארכאולוגיות מהמאות הראשונות לספירה. השריד הכי חשוב במקוב הוא בית כנסת מהמאה ה-5 עם מוזאיקות של מנורה, שופר וקישוטים שונים, אך הפסיפסים המקוריים מכוסים כדי שלא יפגעו ומה שרואים זה רק קירות וצילומים של הפסיפסים.

יום 15 – ולורה

שוב קמתי מאוחר והחמצתי את האוטובוס לסראנדה. כך שנאלצתי לנסוע באוטובוס הצהרים לולורה.
ולורה היא עיר החוף השניה בגודלה באלבניה. זה הנמל הקרוב ביותר לאיטליה ויש קו מעבורות ולורה - ברינדיזי
ותנועה נכבדת של אניות משא.
זו גם עיר נופש שנהנית מהמים החמים יחסית של הים האיוני בניגוד למים הקרים באדריאטי שמתחיל מצפון לעיר. המפרץ חולי ןמוגן ע"י הרים מכל הכוונים.
החופים רחוקים ממרכז העיר ומי שרוצה להנות מהם צריך לגור בקרבת החוף, מחוץ לעיר (יש ריזורטים ומלונות רגילים) או לנסוע באוטובוס.
העיר והסביבה יפים אבל בעיר עצמה אין מה לעשות חוץ מטיול לאורך החוף והנמל.

יום 14 – בראט

בטיראנה אין תחנת אוטובוסים מרכזית. במקום זה יש תחנות רבות, כל אחת לעיר אחת או לאזור מצומצם.
התארגנתי לנסיעה לתחנת האוטובוס במונית עם 2 אנגליות ואוסטרלית אחת, צפוף.
כשהגענו לבראט הבנות הלכו למלון תרמילאים היקר בעיר ואילו אני חפשתי קצת ובעל חדרים להשכרה מצא אותי. עלות החדר, כ-7 אירו פחות מחצי מאשר במלון ההוא.
הייתי לבדי באגף ההשכרה כך שנהנתי משרותים פרטיים ופנוקים מבעל ובעלת הבית – קצת אוכל ביתי, פירות וכוסית ראקי. יותר נחמד ממלון.
הבית הוא אחד מהבתים הקלאסיים של בראט הידועה כעיר אלף החלונות, כולם פונים מערבה ומוארים באור זהוב בשקיעה. הכניסה היא לחצר קטנטנה דרך סמטא צדדית צרה ותלולה וכל הבתים האלה מצופים אבן מקומית.
מיד לאחר שהתארגנתי בחדר עליתי למצודה.
המצודות באלבניה הן ערים מבוצרות בראשי הרים, כמה מהן משמשות למגורים גם היום כמו בבראט ואחרות חצי הרוסות או משוחזרות חלקית. התושבים במצודה הם "שומרי המצודה" (גם באלבסאן ובקרויה) והם נהנים מזכויות מיוחדות.
מצודת בראט יחד עם מבצר הרוס בגדה הימנית של נהר אוסומי הגנו על הנהר ועל הדרך החוצה אותו.
במצודה יש שרידי כנסיות ומינארטים של מסגדים, הבולט הוא זה של המסגד האדום, ויש כנסיה קטנה פעילה.
לא ניסיתי לבדוק אפשרות להכנס לכנסיה, המראה מבחוץ הספיק לי.
הנוף של עמק הנהר וההרים מסביב יפה מאד.
בירידה חזרה לעיר חשבתי שזה מאוחר מדי ללכת למוזאון האתנוגרפי אבל הבנות אתן נסעתי פגשו אותי ואמרו שהן באות מהמוזאון והוא פתוח הרבה יותר מאוחר מהכתוב במדריך.
נכנסתי לחצר של בית עתיק ושם פגשתי את בעל הבית שלי, בונים מקום תצוגה חדש בשיטות מסורתיות.
התצוגה כוללת חדרים כולל מרפסת גג מקורה ששמשה לארוח והכל מכוסה בשטיחים עבים משובחים (לא כמו קילים תורכי ארוג כמו במקומות רבים אחרים), כלי עבודה עתיקים, מטבח עם כל כלי הבישול והאוכל בהם השתמשו במאה ה-19 וארטיפקטים שונים.
המיוחד במוזאון הוא תצוגה אפינית לאזור בלבד בצורה חיה שממחישה את החיים שם לפני מאות שנים.
מרכז העיר עלוב למדי אך יש בו מסעדות טובות, בתי קפה ובארים, במחירים לתירים. העיר החדשה רחוקה ונראית כמו שכונת פועלים קומוניסטית, כך שלא היה טעם ללכת לשם.
שיטוט קצר מעבר לנהר היה יפה.
במרכז נכנסתי לבית מרקחת ובנוסף לקניה שוחחתי עם הרוקח, שסיפר לי שבמלחמה עבד אצלם פליט יהודי מיון וכשהגרמנים נכנסו במקום האיטלקים אביו העביר אותו לכפר בו חיה המשפחה. עד היום המשפחות בבראט ובישראל בקשר.

ימים 12-13 מפשקופיה לטיראנה והכרת הבירה

שוב התחלתי את היום מאוחר מדי.
אילו התחלתי מוקדם יכולתי לנסוע עד הפניה לקרויה (מעוזו של סקנדרבג), לראות את העיר והמצודה המפרסמת ולנסוע אחה"צ לטיראנה.
הדרך היא דרך נוף מרהיבה אבל נהג המיניבוס נסע ממש כמו מטורף וכתוצאה מכך בחורה מסכנה שישבה במושב האחורי הקיאה.
גם אחרי זה לא עלה על דעתו של הנהג לנסוע קצת יותר במתינות.
זה הרס לגמרי את ההנאה מהדרך, והתרכזותי בכביש מנעה ממני לראות את הנוף די הרבה זמן.
לבסוף הגענו שלמים לטיראנה ומתחנת המיניבוסים נסעתי באוטובוס לככר סקנדרבג.
המחירים בטיראנה כפולים מאשר בשאר המדינה ולאחר שנואשתי מהמלונות במרכז הלכתי לבקפקרס הוסטל שם שילמתי על מיטה כמו על חדר במלון במקומות אחרים.
האכסניה חמודה והצות מקסים.
האכסניה שוכנת בבנין ישן מאד משופץ ומתוחזק היטב ונמצא באזור הבילויים של טיראנה, מוקף בתי קפה, מסעדות, מקומות בילוי ושאר מקומות לנוחות המטילים ועם כל זאת הסביבה המידית שקטה.
היתרון של שהיה בין מטילים עלה על חסרון הלינה בדורם.
למחרת, הפתעה, קמתי מוקדם ויצאתי לככר סקנדרבג. המוזאון ההסטורי נפתח מאוחר ובינתיים שוטטתי מסביב והגעתי לשוק.
השוק גדול מאד, רובו חנויות טקסטיל זול די הרבה חנויות גאדג'טס פשוטים, צעצועים לילדים ולתירים ומזכרות, אבל גם חנויות למקומיים של כלי בית, מכשירים פשוטים שונים, תיקונים שונים חנויות צבעים וחמרים לאחזקת בית, מכולות ומאפיות לחם ובורק וכו'.
לטיול זה שוק אידאלי, צבעוני וחי והסיור בו מילא היטב את הזמן עד פתיחת המוזאון.
המוזאון מענין מאד. החזית הפונה לככר מצופה ציור מוזאיקה ענקי.
התצוגה מקיפה החל מהפרהסטוריה, דרך התקופה האילירית, היונית, הרומית, הביזנטית, התורכית, העצמאות הקצרה, שוב התורכים, הונציאנים (בערי החוף בעיקר), מלחמת העצמאות, הכיבוש האיטלקי והנאצי בשתי מלחמות העולם, השלטון הקומוניסטי ולבסוף הדמוקרטיה העכשוית.
יש גם תצוגת אמנות מקומית וביגוד מסרתי באזורי המדינה השונים.
לוקח כמה שעות לראות את המוזאון והמאמץ מוצדק בהחלט ומקנה למבקר הבנה טובה יותר של העם ושל הארץ.
אחרי המוזאון שוטטתי במרכז העיר, ישבתי בכמה גנים ציבוריים (יש הרבה גנים קטנים במרכז העיר), ראיתי בדרכי כמה מסגדים וכנסיות אבל לא נכנסתי פנימה כי את כל הריכוז השקעתי כבר במוזאון.
נכנסתי למסעדה עמוסה וטובה, די יקרה ולאחר ארוחת צהרים די מאוחרת חזרתי לאכסניה לנוח ובערב יצאתי עם כמה מטילים לאכול במסעדה טובה וזולה ליד האכסניה וקניתי לי מצרכים לארוחת בקר (קשה למצוא ארוחת בקר במסעדה ואפילו מאפיות הבורק מתחילות מאוחר).
שאלתי על מוזיקה, בפרט אם יש מועדון ג'אז, אבל נעניתי שיש רק דאנס, היפ הופ וכדומה. ויתרתי על יציאה ונהנתי מהדיסקים המצוינים שניגנו באכסניה, שתיה וחברה מענינת.

יום 11 – מקוקס לפשקופיה
הלכתי לתחנת המיניבוסים לכיוון פשקופיה, אבל ביום ראשון אף אחד לא נוסע.
הציעו לי הסעה פרטית תמורת עשרות אירו, אבל ויתרתי עד שלבסוף הגיע אדם נחמד עם מרצדס שלאחר מיקוח קצר נאות לקחת אותי תמורת 2000 לק.
הדרך יפהפיה, דרך הנוף היפה ביותר שראיתי באירופה, לאורך נהר דרין השחור, רצופה עליות, ירידות ופיתולים.
כמעט כל הדרך היא דרך עפר משובשת אך הנהג מכיר אותה עד כדי כך שהוא מאיט לפני כל מהמורה.
תודות למיומנות הנהג ולישיבה לידו מלפנים יכולתי לצלם תמונות רבות.
לקראת ההגעה לפשקופיה שאלתי את הנהג על מלונות המוזכרים במדריך והוא אמר לי שכולם רחוקים והציע להביא אותי למלון של חברו במרכז העיר.
הוא הביא אותי למלון ברזיל (עם דגל ברזיל על כל הקיר וכדורגל ברזילאי נון סטופ בוידאו).
המלון נחמד וזול והמסעדה מדהימה. מגישים שם מנות מסורתיות וגריל. בחרתי פורל, הכי טעים שאכלתי אי פעם, עם מנה ראשונה תוספת ובירה ב-5 אירו בלבד.
הבעלים מקסים ושוחחנו לא מעט. אמרתי לו שהוא צריך לעשות כמו במקומות אחרים – תפריט למקומיים בשיפטאר ולתירים באנגלית במחירים לא מופקעים, אבל גבוהים יותר (מצטער חברים, כך הרגשתי ל נכון).

מרכז העיר נחמד, היתר די עלוב. אין שרותי תירות ראויים לשמם ושאלותי על נסיעה לשמורת אגמי לורה הסמוכה נענו בתמיהה מלווה בהרמת גבה.
לו תיכננתי נכון הייתי צריך לנסוע לימת אוכריד, פודגורץ וקורצ'ה, אבל החלטתי על טיראנה והמשך דרומה במקום.

יום 10 – חזרה לאלבניה, קוקס ( Kukës)
אחרי היום המתיש עם כאב בטן, לא קמתי מספיק מוקדם לתפוס את האוטובוס לאלבניה, אז נסעתי לפריזן, כ-10 ק"מ מהגבול.
מהאוטובוס העיר נראתה יפה וירוקה, אך חוסר אפשרות לשמירת חפצים (המוצ'ילה) וחולשתי גרמו לי לותר על סיור בעיר.
האוטובוס הבא לקוקס, אלבניה צפוי אחה"צ, נהגי המוניות דרשו 50 אירו לנסיעה הקצרה ואני החלטתי לחכות.
ניגש אלי בחור צעיר שהציע לי נסיעה תמורת 10 אירו כי הוא ממילא נוסע וקפצתי על המציאה.
במרצדס ישנה ומצ'וקמקת (מוכרים את הגרוטאות ממערב אירופה במחיר קצת גבוה מהפיצוי שם על גריטה), נסענו לגבול ותמורת אירו אחד (בגלל האשרה בדרכון?) נכנסתי לאלבניה ובנסיעה מרהיבה לאורך נהר דרין הלבן הגענו תוך זמן קצר לקוקס.
פניתי למלון הזול ביותר המופיע במדריך בראדט, אך המלון שופץ ושודרג והיה יקר (20 אירו ללילה, תוספת 5 אירו לארוחת בוקר).
ממש במרכז העיר ראיתי את מלון טיראנה ושאלתי שם על חדר. שם עלה 10 אירו ללילה והמסעדה נחמדה ומפוצצת במקומיים.
שמתי את חפצי בחדר וירדתי למסעדה/באר.
שם פנה אלי רשאט בחור מקומי נשוי לבלגית וחי בבלגיה שישב שם יחד עם אחיו ושני בני דודים והזמין אותי להצטרף אליהם.
שתיתי בירה טיראנה ושוחחנו עליהם ועלי.
רשאט סיפר לי שאביו גר בצעירותו בכפר סמוך שחלקו מנהרות עתיקות חצובות בהר ושהוא עם אביו ואשתו נוסעים לראות את המקום והזמין אותי להצטרף. כשקמנו הוא סרב בכל תוקף שאשלם אפילו על הבירה שלי.
שמחתי כמובן להצטרף לטיול אחה"צ. המנהרות מגיעות עד 500 מ'! לתוך ההר ושימשו כמקרר בקיץ ולמניעת קפיאת האוכל בחורף המושלג וכמובן גם למגורים ממוזגים.
לא ידוע מי חצב את המנהרות והמקומיים טוענים שהן בנות 2000 שנה לפחות.
הכפר ומנהרות נמצאים על כתף בין דרין הלבן מצפון ונהר בורז'ס מדרום. ובמפגש הנהרות היה בעבר מכרה נחושת שהר הסיגים שלו בולט לעין.
כיום רק חלק מהמנהרות בשימוש כמכלאות לעדרים.
המנהרות הצופות על מפגש הנהרות ועל הכביש לפריזן הפכו בתקופת הודג'ה לבונקרים.
המקום מתחנן למחקר, שיקום והפיכה לאתר תירות יחודי.
הכפר עצמו יפה, עם בוסתנים, אבל נשארו בו רק זקנים מעטים ואם לא יהפוך לאתר תירות הוא יתפורר ויעלם (למרות שבני המשפחות כמו אביו של רשאט לא מותרים על הבעלות).
אביו של רשאט הראה לנו את הבית בו נולד שכיום הוא חורבה.
בעיר הזמנתי אותם לקפה עם ראקי לזקן ולי ובירה לצעירים ונפרדנו בידידות רבה.
לפנות ערב ולמחרת, יום ראשון, נערכו תהלוכות חתונה צבעוניות בליווי מוזיקה רועשת.

יום 8 פיה (בסרבית פץ') ופרישטין

(Peje)
בבוקר נסעתי לפיה, חיפשתי שמירת חפצים בתחנת האוטובוס – אין, אבל הפקידים הנחמדים במשרד התחנה הציעו לי להשאיר את התרמיל אצלם עד הסגירה ב-5.

פיה אמורה להיות אחד משערי הכניסה לפארק השלום, פארק מתוכנן באלפים הדינאריים משותף לקוסובה מונטנגרו ואלבניה שהאיחוד האירופי מממן את הקמתו.

פיה אמורה להיות אחד משערי הכניסה לפארק השלום פארק מתוכנן באלפים הדינאריים משותף לקוסובה מונטנגרו ואלבניה שהאיחוד האירופי מממן את הקמתו.
העיר שוכנת מתחת לקצה הדרום מזרחי של האלפים הדינאריים ויש בהרים שבתחום העיר כמה אתרים מומלצים, אבל אין תחבורה נוחה או שרותי תירות מתאימים ונהגי המוניות לא כל כך מדברים אנגלית ולא הבינו מה אני רוצה לראות.

הסתפקתי בסיור רגלי בעיר למטה כולל שוק נחמד אבל זה לא ממש הצדיק את העצירה בעיר. (האוכל ובירה פיה יותר).
אחרי הנאה מבירה פיה קרה נסעתי באוטובוס לפרישטין הבירה.

זהירות מנהגי המוניות בתחנה המרכזית בפרישטין. יש אוטובוסים אבל אין דרך לקבל מידע איזה אוטובוס מגיע לאן ונהגי המוניות מנסים לגבות מחירים מופקעים בטרוף. הליכה קצרה (2-3 דקות) לעיר מאפשרת עצירת מונית ברבע מהמחיר הזול ביותר בתחנה (1-2 אירו במקום 5 אירו ויותר לנסיעה עירונית לא ארוכה).
נסעתי לאכסנית ואלניה בשכונה בשם זה ובזמן ההמתנה לבעלים הגיע מטיל אנגלי בשם נייג'ל.
קבעתי עם נייג' לנסוע למנזר גרצניצה ולאחר מכן להסתובב בעיר ולאחר שהתמקמנו אכן יצאנו למנזר.
המנזר הסרבי מוקף בכוחות צבא השלום שמפרידים בין הסרבים לקוסובאר.
אכלנו ארוחה מצוינת, אך למחרת שנינו סבלנו מקלקול קיבה והגענו למסקנה שהרבה יותר בטוח לאכול בדוכן עם תור ארוך קבב, קופטה או משהו דומה וזה עולה רק 1-2 אירו.
למחרת ביליתי בעיקר במיטה, קרוב לשירותים :( ודיאטה של לחם ומים מבקבוק.

יום 7 – באיראם קורי, טרופויה וג'אקובה

הנהג שהסיע את המשפחה לבאיראם קורי (אתו הגעתי מפירזה) הציע להסיע אותי לג'אקובה.
בדרך הראה לי את באיראם קורי ואת טרופויה (אין הרבה מה לראות) אבל הדרך לאורך נהר דרין הלבן מרהיבה.

הכניסה לקוסובה קלה ופשוטה בתשלום זעום ומכאן הדרך לג'אקובה עוברת במישור ורק כשמגיעים אחרי כ-20 דקות לפאתי ג'אקובה מתחילות גבעות.
ג'אקובה הבנויה על גבעות היא עיר נאה עם כנסיה סרבית אורתודוקסית השולטת בנוף, מרכז עתיק שמור והיתר נושא עדיין סימני מלחמה והזנחה

ימים 5-6 ימת קומאן ועמק ואלבון (ואלבונה)

ימת קומאן היא ימה מלאכותית על אפיק נהר ואלבון, אחד ממפעלי הכח ההידרואלקטריים הרבים במדינה (רוב החשמל באלבניה ממקור הידרואלקטרי).
הדרך משקודרה לימה ומפירזה ( Fierza) לואלבון הן דרכי נוף מרהיבות והשיט בעמק הקניוני של הנהר מדהים.
בכלל דרכי אלבניה רובן דרכי נוף יפות.
למזלי היו על המעבורת תירים צרפתים עם מדריך מטיראנה שנסעו לואלבון ואני הצטרפתי לנסיעה (בתשלום לנהג).
ביליתי בואלבון יומים נפלאים באירוח ביתי אצל אלפרד, המוציא גם טיולי סוסים ופרדות ושימש מלוה לצרפתים בחציה לעמק תטי עם פרדה לנשיאת התרמילים. המשפחה היא גם בעלת קפה ומסעדה בשם רילינדיה.
"מלון" נוסף, בו שתיתי קפה תורכי שאת מחירו סרב בעל הבית לגבות נקרא מלון קול גיוני ( Kol Gjoni) בקצה המערבי של ואלבון, סמוך לכפר רגאמי ולמעבר ואלבון.
בקול גיוני ראיתי את בעל הבית שוחט, מפשיט ומחלק טלה לחלקים מתאימים לבישול. מאחר שסרב לגבות על הקפה הוא קיבל ממני מחזיק מפתחות חמסה עם מגן דוד שהבאתי כמזכרות למקומיים נחמדים.
שמעתי גם על ארוח בבתים בכפר רגאמי, וכשהלכתי לשם ראיתי שבונים מלון בקתות עץ מפואר בין שני הכפרים.
יש שבילים רבים בהרים והגעתי עד מעל קו העצים ובחזרה מרגאמי דרך העמק בשביל נח. ולקפה נוסף ברילינדיה .
בקפה ישבו אלפרד המארח ואלפרד השוטר המקומי שכבדו אותי בקפה, ראקי ופיסטוק שנקטף בטבע, לא קלוי ולא לטעמי. הם מאד התפלאו כשסיפרתי להם שישראל קטנה יותר מאלבניה.
כמו שיפטאר (אלבנים) רבים אתם שוחחתי, הם אוהדים את ישראל ליש לכך כמה סיבות.
הסובלנות הדתית במקום יכולה לשמש דוגמא לרוב מדינות העולם. זה החל בימים שבאותו מקום היו בני אותו שבט קתולים ואורתודוכסים, ונמשך לאחר הכיבוש התורכי כשחלק התאסלמו ואחרים לא.
שבועת ראשי השבטים בברית שיזם סקנדרבג הוציאה את הדת מהפוליטיקה ושיתוף פעולה בין בני הדתות השונות ויצרה מסורת של סובלנות דתית.
היהודים נהנו כמו כל היתר מחופש דתי והיו אזרחים שוי זכויות.
במלחמת העולם השניה הגנו האלבנים על היהודים ומנעו מאסר יהודים והעברתם למחנות.
מדינת ישראל הכירה בזכותם זו של האלבנים כעם בנוסף להכרה אישית ב"חסידי אומות העולם" אלבנים והאלבנים מעריכים את ההכרה הזו.כשאמרתי לאלפרד השוטר שאזור העבודה שלו כנראה מאד רגוע אם הוא יכול לשבת בכיף, לשתות ולפטפט.
תחילה הוא נעלב, כאילו אמרתי שהוא מתבטל, אך כשהצלחתי להסביר את עצמי טוב יותר הוא צחק והחל לספר עלילות משטרתיות.

בערב אכלתי יחד עם הצרפתים והמדריך שלהם והמדריך שמתענין בשפות השמיות ובכתב הפניקי הראה לי כמה שמות מקומיים שמקורם פניקי אותם כתב בכתב דעץ.

בנוסף התידדתי עם בן משפחה תלמיד תיכון מטיראנה, דובר אנגלית, שמתארח בקיץ אצל קרוביו בעיירה באיראם קורי הסמוכה והגיע יחד עם כל המשפחה הזו לסופ"ש בכפר.
הוא סיפר לי שמקור המשפחה מפיה (Peje) שבקוסובה והמליץ לי בחום לבקר בקוסובה.

ימים 3-4 עמק תטי

ימים 3-4 עמק תטי
הרכס הצפוני ביותר של אלבניה הוא האלפים הדינאריים המשתרע על כל מדינות יוגוסלביה ז"ל חוץ ממקדוניה וגבולו הדרומי באלבניה וקוסובה.
יש שני עמקים שחותכים את הרכס באלבניה, עמק ואלבון במזרח ועמק תטי שהוא ראש אגן הניקוז של נהר שאלה, במערב. בין העמקים מפריד הר ואלבון שגובה מעבר ההרים דרכו בין שני העמקים כ-1850 מ'.
תכננתי לחצות מעמק תטי לעמק ואלבון, אך חוסר מפה ראויה לשמה ומורה דרך שדרש כ-60 אירו תמורת ההדרכה מנעו זאת.
המעבר עלול להיות מסוכן, מקומי מנוסה החליק אל מותו על שפוכת לא יציבה לפני כמה שנים כשניסה לחצות את המעבר.
לכן, לאחר יומים בעמק היפה והמעניין הזה, סיור רגלי במפלים אחדים ולאורך נהר שאלה דרך תחנת קמח עתיקה ובהרים מסביב נסעתי חזרה לשקודרה ומשם המשכתי לימת קומאן.
.

היום השני - לאלבניה

האוטובוס המוקדם לשקודרה, יצא באיחור של שעה, אבל טוב מאוחר מאשר שיברח לי.

הנסיעה כללה עיכוב ממושך במחסום הגבול האלבני לכולם חוץ מפולני אחד שנכנס חינם ובקלות רבה.

מול תחנת האוטובוס נמצא מלון רוזאפה, לשעבר מלון רשמי של ממשלת אלבניה הקומוניסטית וכיום מלון תירים מידרדר וזול, כ-7 אירו ללילה בקומה 4 (בפועל קומה ששית) ללא מעלית ששכחה מתי היא נסעה לאחרונה, או כ-10 אירו בקומה 2 (רביעית).
המלון שוכן בככר המרכזית של העיר. בככר יש מזרקה יפה ומצטלבים בה שני הרחובות הראשיים של העיר.
הרחובות הראשיים די מטופחים ונקיים, עם חנויות, בתי קפה ומסעדות, אך הרחובות הצדדיים די מוזנחים, חלקם נראים כמו שווקים ערביים ובחלקם זורמים מים (אולי ביוב, אבל לא מסריח).
יש בעיר הרבה מאד אתרי בניה.
יש בעיר מוזאון הסטורי/ארכאולוגי קטן אבל מעניין. הוא עוסק בהסטוריה של האילירים בבלקן (החל מהאלף השני לפה"ס) ואילך.
המוזאון היה סגור בסופ"ש אבל כשנכנסתי המנהל שמח לארח ולהדריך אותי.
בסיום הסיור שוחחנו ארוכות והוא סיפר לי על ההסטוריה האילירית כולל השערות או אגדות שהטרויאנים המינואים והפלישתים היו אילירים, שמלחמת טרויה היתה בעצם מלחמת כיבוש אסיה הקטנה ע"י ההלנים – נגד האילירים ועל חקר ההסטוריה.
עוד מוזאון מעניין הוא מארובי פוטוטק. המוזאון כולל תמונות החל מאמצע המאה ה-19 שצולמו ע"י פיטרו מארובי (Pjeter Marubi) , פליט מאיטליה שצילם את הצילומים הראשונים במדינה, בנו קל( Kel) ונכדו גבה( Gege) שתרם את האוסף. כדאי לראות את האוסף לאחר טיול באזור ולהשוות את התמונות מהמאה ה-19 עם מה שראיתם בשטח. היות שלא הספקתי לראות אותו בביקור בשקודרה יצא לי לראות אותו בדרך חזרה.

האתר העיקרי בשקודרה הוא מבצר רוזאפה.
המבצר נבנה לראשונה ע"י האילירים, נכבש ע"י הרומאים, הונציאנים והתורכים.
בשנת 1443 מרד היניסאר האלבני סקנדרבג בתורכים בסיוע מורדים הונגרים, הגיע לקרויה באלבניה וכבש את העיר/מצודה. לאחר הכיבוש הוא זימן את ראשי השבטים האלבנים לרוזאפה, שם הם כרתו ברית, חלקם נוצרים וחלקם מוסלמים, שאחד מעיקריה היתה הפרדת הדת ממלחמת השחרור האלבני ומהשלטון העצמאי במדינה – כנראה הברית הראשונה לשלטון א-דתי בעולם. העצמאות האלבנית שרדה עד שנת 1478, עשר שנים אחרי מותו של סקנדרבג שלא נמצא לו יורש מתאים.

היום הראשון - איך נאחס מיאש הופך למזל גדול

יצאתי מנה"ת צ'יליפי אחרי הטיסה וראיתי את האוטובוס למונטנגרו חולף כשאני עוד בצדו השני של הכביש.

האוטובוס הבא רק בעוד יומיים, מוניות דורשות עשרות אירו לנסיעה של 20 ק"מ להרצג נובי , אז התחלתי לעצור

טרמפים.

כמה ישראלים שהיו בטיסה התעלמו, רוב המכוניות המקומיות נסעו לכפר צ'יליפי והיתר לכפרים אחרים בדרך לגבול.

לא איבדתי תקוה ולאחר קצת יותר משעה עצרה מכונית עם מספר גרמני.

הנהג סמיר, מוסלמי אלבני מאולצ'ין שעובד בפרנקפורט נוסע הביתה לבנות עוד חלק מביתו במולדת עם רכב מלא צבעים וחמרי בניה אחרים.

אולצ'ין היא העיר הקרובה ביותר לגבול מונטנגרו – אלבניה כך שזה היה טרמפ חלומי.

סמיר נסע מפרנקפורט, כ1700 ק"מ מאולצ'ין עם עצירות מעטות מהן שעות שינה ספורות במכונית, אך נראה עירני.

בנסיעה הוא שמח לדבר, סיפר לי על מונטנגרו ודיברנו גם על הטיול שלי ועל ישראל.

בדרך הגענו למעבורת בפתח מפרץ קוטור, כמה דקות המתנה ותשלום של 4 אירו למכונית החוסכים כשעתיים נסיעה מסביב למפרץ.

קניתי את כרטיס המעבורת כהשתתפות צנועה בהוצאות הנסיעה, אך כשפגשתי שוב את סמיר בקיוסק ורציתי לקנות שם בקבוק מים, הוא התעקש לשלם עליו.

לאחר כשעתיים נסיעה לאורך חופה היפה של מונטנגרו הוריד אותי סמיר בתחנה המרכזית באולצ'ין

אולצ'ין

מרכז אולצ'ין, אזור תחנת האוטובוס המרכזית נראה מוזנח מאד, בישראלית "עזה".

כמה נהגי מוניות הסתערו עלי והציעו לי לינה בקרבת החוף במחיר כ-10 אירו לחדר.

הנהג שהביא אותי לביתו הכולל חדרים להשכרה רצה לגבות גם על הנסיעה, אך מיקוח קל הוריד אותו מזה תוך הסכמה שלמחרת אשלם לו 5 אירו על הנסיעה חזרה לתחנה.

רציתי לנצל את שעות הצהרים לטבילה בים, לבשתי בגד ים וירדתי כמה עשרות מדרגות ועוד כחצי ק"מ בכביש תלול למפרץ הקרוב.

הצד הפונה לים יפה הרבה יותר ממרכז העיר ובו הרבה מלונות, בתי הארחה ומסעדות לתירים.

טבלתי רגלים ו... קפאתי. הים קר יותר מאשר בישראל בשיא החורף וזה סוף אוגוסט, רבאק.

יצאתי מהים, נהנתי קצת מהשמש ומהנוף האנושי (נשי), נשנשתי פירות שנמכרו חתוכים במקום ועליתי עליה מפרכת חזרה לחדרי.

לאחר מקלחת ומנוחה קצרה, בשעות אחה"צ המאוחרות, יצאתי למסעדת תירים סמוכה, מפתיעה באוכל טוב ומחירים צנועים ועם מרפסת נוף מהממת.

עייף מיום שהחל בשעות הקטנות בנסיעה לנתב"ג ולקראת השכמה מוקדמת מאד כדי להגיע בזמן לאוטובוס היחיד לשקודרה, אלבניה, הלכתי לישון מוקדם.

טיול לדרום מערב הבלקן אוגוסט ספטמבר 2008

שיפריה(אלבניה), קוסובה, מונטנגרו וקרואטיה

השם: שיפריה (ארץ הנשרים)

אלבניה הוא שם שניתן למדינה ע"י זרים.

כללי

העונה מצוינת, בשלהי עונת התירות. יש תנועת תירים דלילה באזורים הפחות מתוירים ותנועה ערה אבל לא עומס המקומות המתוירים.

מזג האויר נעים, לפעמים חם. בלילה בהרים צריך לפעמים פליס.

הטיסה היתה לצ'יליפי - נה"ת של דוברובניק ונסיעה דרך מונטנגרו לאלבניה וחזרה.

ניתן לטוס לטיראנה דרך אתונה, לקורפו ומשם במעבורת לסאראנדה או לאוכריד, מקדוניה ומשם יבשתית לצד האלבני של האגם.

אשרות – לקרואטיה ולמונטנגרו אין צורך באשרה, מקבלים חותמת בכניסה ללא תשלום.

אשרה לאלבניה מקבלים בגבול תמורת 10 אירו. בכניסה חוזרת מקוסובה גבו ממני אירו אחד בלבד.

בכניסה לקוסובה גבו סכום קטן, לדעתי לקופה הפרטית של שוטרי הגבול.

כסף בקרואטיה – קונה, במונטנגרו וקוסובה אירו, באלבניה לק (קוד-LEK, ALL)

אנשים – באלבניה נתקלתי בעם הכי נחמד מכל אלה שפגשתי בארופה